סרטו המודרניסטי והקיצוני ביותר של ברגמן – מעין מסה אינטלקטואלית על משמעות הקיום (אם בכלל יש כזו), על הקו הדק בין מציאות לפיקציה, בין שפיות לטירוף, ועל אומנות הקולנוע. שחקנית שנדרה נדר של שתיקה, עוברת לחיות בבקתה מבודדת, מטופלת באחות שדומה לה מאוד.בדמיון הזה בין השחקניות ליב אולמן ("תמונות מחיי נישואין") לביבי אנדרסון ("פני המכשף"), עושה ברגמן שימוש לצורך טשטוש הזהות בין שתיהן (עד כדי כך שבאחד השוטים, פניהן מתמזגים זה בזה).
הכותרת מגיעה משם העיירה הקטנה פיקוק, נבראסקה, שבה הדמות מרפי, דמות בעלת פיצול אישיות, עובדת על העיירה וגורמת לאנשים להאמין שהאני האחר הוא גבר ואישה. פייג' משחקת אמא צעירה במאבק, אשר מחזיקה במפתח אל העבר שלו וגורמת למאבק בין האישיות.
אנדרו ווייק (מייקל קיין), סופר מתח עשיר, משחק במאהב הצעיר שברח עם אשתו, מיילו טינלד (ג'וד לאו). הוא חותר אל הפשע המושלם שרק סופר מתח כמוהו יכול לחשוב עליו. אנדרו מציע שמיילו יגנוב את תכשיטי אשתו ששווים מיליון לירות שטרלינג, ימשכן אותם, ובכך יזכה לכמות יפה של מזומנים שתאפשר לו לכלכל את אהובתו ברמת החיים הגבוהה אליה התרגלה. אנדרו יוכל לגבות את דמי הביטוח, ולשמור על המאהבת החדשה שלו, בידיעה שאשתו לא תחזור הביתה בחיפוש אחר חיי המותרות. מיילו התפרן מסכים למזימתו של אנדרו, אך במהרה לומד שהסיכונים בתוכנית גבוהים בהרבה משחשב בתחילה. למזלו של מיילו, הוא לומד מהר, ומסתבר שגם הוא אוהב לשחק משחקים. התקווה לפתרון ללא שפיכות דמים מתפוגגת, כששני היריבים לא יכולים לשכוח על מה הם נלחמים, ונפתרים מכל העמדת פנים של משחק הוגן בקרב מוחות בלתי צפוי שהולך ונעשה מטורף יותר ויותר.
